צבי תדמור
אמן, הוגה, מתבונן,
בכל מה שנגיש לעין, למחשבה ולרצון לתרגם מציאות לציור, מתוך התחבטות והכרה עמוקה במורכבות המטלה.
היעד קבוע – להעלות את המתרחש במקום הנבחר כמושא לציור, על נייר, בד או כל מצע אחר.
הדרך משתנה – יחסית לקונטקסט החדש בחלל ובזמן.
הדילמה העומדת בפני הצייר היא כיצד למזג, לשלב, לעמת, להדיר את הדיאלוג שבין פרט למכלול, בין המוחשי למופשט, באמצעות תחביר חזותי, הנשען באחת, על תלת מימד ממשי ודו מימד אשלייתי, מציאות נתונה כאן ועכשיו ומציאות הציור שתתקבע לעתיד.
העין הסובייקטיבית הופכת לצייד העט על מושא ראייה ייחודי, כשהוא בהכרח פן אחד בלבד הנבחר מתוך זרם מראות הלובש חזות משתנה, על פי זוית ראייה עדכנית ברגע רצוי.
האמן נע בין רצון לקבע מושא ראייה, תוך מתן מקום לתחושת החולף.
כך ידורו הברור והמטושטש, הפיגורטיבי והמופשט, הראליסטי והגאומטרי במשכן אחד, מהדהדים אחד על משנהו. סדרה רודפת סדרה מדי יום כדי לחדד את החוש המגשר בין מחשבה לעין, בין ראליה לאמנות.
האמן מתפעם מהנראה, משתוקק להאחז, לא להרפות, להנציח על המצע, תוך הבנה עמוקה שהוא עוסק בזעיר אנפין, בורא חלום ועוד אחד תוך שקיקה ספוגה בחיפוש, מחקר והיסוס. שקיקה נחושה ולפעמים נואשת, כבולה על ידי דחף לא מרוסן.
האמן מכוון עצמו בכל רגע ככלי מיתר, ער להופעת הצירים לקראת הילוד, במכחול, פחם, עפרון, שמן, מיים… נעתר לזליגה חופשית, הכתמה מעובה, רישום אקראי, התמוססות ומחיקה. רבדי שקיפות ועמעום על סולם צבעים מעודן, שדות מונוכרום, מאבק בין פיגמנטים, קרבות בין הנקלט להעלמות. כנראה שהאמן מודע לפגיעות מושאי הצפייה. אובייקטים, כמו דיוקנאות אדם בעל חיים ועוף, נושאים בממשותם את זרע הכליון.
בינתיים, פרגמנט ציורי מתחזה לשלם בעוד השלם מתפזר וניתז, שואף להמלט ממסגור הנייר.
מדי יום יש להחליט מה לצייר איך ומתי, את מי ומה לקבע תוך ויתור.
לחשב את המצויק על בסיס הריק, את הריק כמשקל נגד למצויר.
תדמור לא מסגר עצמו על פי זרמים או סגנון.
מדי יום יצא להרפתקאה, כדי להתמודד עם המראות של חזות היצורים, סביבתם העירונית ונופים. מטבע הדברים, מציאות אינה בת קיבוע, ואולם אפשר להעניק נופך, חוויה תוך התרגשות רבה, בזכות צבע, צורה, קצב וקומפוזיציה.
לשלב תכנון ואלתור, בעבודת פולחן מהודקת, כמהה לחפש ולגלות, למצוא ולחפש.
– דורית קדר
תובנות ליום יום 