לאורך כל התרבות האנושית עוסקים ענפים שונים בפילוסופיה בנושא הנראות. לכאורה, הנראות היא פשוטה: צופה מסתכל ורואה (אם אינו עיוור) את מה שכביכול נמצא מול עיניו. בהקבלה ניתן לייחס את הדיאלקטיקה בין רואה לבין נראה לשאר החושים דרכם נקלטת המציאות: שמיעה וצליל, הרחה וריח וכדומה. אולם, פיענוח המציאות הוא כנראה המטלה המורכבת ביותר שיש.
על האדם לברר לעצמו תחילה כיצד נעשית פעולת הגישור בינו לבין העולם. פעולת הגישור מושפעת ממרכיבים שונים כמו יכולות הגוף הפיזי, או אנרגיות המושפעות על ידי מערכת רגשית ומנטלית. גרעין זה של גוף, מערכת רגשית, מערכת מנטאלית ואנרגיה המופקת משלושתם קשור למערך ארכיאולוגי של ההכרה.
ההכרה תלויה בהערמה של גורמים חדירים וחודרניים. גורמים אלו נוסדים על ידי התניה של מקום גיאופוליטי, גוף אמונות וחוקים, משמעות מגדרית, מנהגי עדות ופולקלור, מערך סוציו-פוליטי, סטטוס חברתי ואישי בתוך המשפחה ומחוצה לה ולבסוף, יכולות ומוגבלויות של היחיד כיצור חד פעמי. מארג מרובד זה של התניה מהווה מעין צללית השוכנת כזיכרון קולקטיבי ואישי וצובעת בהכרח את הניקוי על ידי החושים. מארג זה מתקשר לעיקרון השיוך והשימור המתעל בסופו של דבר את אופן ההתבוננות וצובע את מה שניקלט. על מנת לקלוט את המציאות ללא תיווך של עיקרון השיוך והשימור יש לבצע פעולת רפלקסיה נחושה אשר תשחרר את ההכרה מתבניות קבועות שכביכול קולטות מציאות.
פעולת הרפלקסיה נועדה לשחרר את הקליטה מאוטומטיזם הנכפה על ידי עיקרון השיוך והשימור. פעולה הכרחית נוספת המתלווה לרפלקסיה היא תרגול הגילויים וההתגלות. על הקולט לתרגל מדי יום זווית ראייה נוספת אשר תעשיר את הנקלט. בד בבד גילויים בשדה הלא מוכר יאתגרו הקשרים מנטליים רגשיים ואנרגטיים חדשים, כאשר אלו מעצימים את יכולת הגילוי. אין חדש ללא התחדשות עצמית; אין גילוי ללא התגלות והיפוכם של דברים. לחיות את מטלת הגילוי וההתגלות פירושו לזנוח את עיקרון השיוך והשימור ולפתח במקומו את יכולת ההתנסות, ההרפתקנות וההתהוות.
מכלול עבודותיה של האמנית אלינה שמוקלר יכול להוות דוגמה למאמץ ממושך לפענח את הנקלט. שמוקלר רושמת, משרטטת, מציירת, מפסלת את המזדמן, את הדמיוני ואת המתוכנן. תחומים אלו מקבלים הלחנה של מדיום, צבע, קומפוזיציה, קצב ומצע משתנים. דמויות, דיוקנאות, בנינים – זוכים על פי חשיבה ותחושה בקונטקסט משתנה תדירות.
שחור לבן, זהב, עיבוי, דילול, גיר, עיפרון, שמן, נייר דחוס, או רגיל, דיקט, בד – הכל משמש כאמצעי וכיעד לקבע את הדינמי; דינמי אשר פירושו במקרה זה רצון לקליטת המעטה החיצוני כמו גם את התמריץ הפסיכולוגי או המהות המפעילים את המעטה. האמנית במודע או שלא במודע רודפת אחר סינתזה בינה, כנושא קולט מציאות, לבין מושאי הראיה החולפים, הרצים והמתחדשים אל מול עיניה.
-דורית קדר
אתר האמנית: http://www.alinashmukler.com
תובנות ליום יום 